אין מיתה אחת דומה לרעותה. אין פרידה אחת דומה לאחרת. כל סיפור מחלה, כל פרידה, כל מוות הוא יחיד וייחודי לעצמו. כל התמודדות עם מוות, אבלות טומנת בחובה קושי, צער, אובדן, אבל, ייאוש, חרדה ופחד. אך גם, כל מסע אל המוות, טומן בחובו גם תקווה גדולה והזדמנות לאהבה, סליחה, אינטימיות משפחתית ומציאת משמעות לחייםשביחד.
מוות הוא גזרה, מוות הוא לא בחירה. אולם ניתן ואפשר למוות מוות טוב- ביכולתי ללוות ולתמוך באדם חולה ומשפחתו. ולסייע להולכים בדרך הפרידה, האובדן והאבל
צור קשר:
לתאום פגישה
לבירורים
רמית הרפז, טל' 054-7442_880 או מלא הטופס :
מהו ליווי של החולה הנוטה למות
מהו ליווי חולה במחלה מאיימת חיים
ליווי של חולה מתקיים בשתי רמות במקביל:
רמה א': תיווך בין החולה הנוטה למות והמערכת הרפואית – הבנת תהליך המחלה. הבנת הטיפולים הנדרשים, התרופות הניתנות. עזרה בקבלת החלטות בתחום הרפואי- סוגי טיפול שונים (טיפול תומך, טיפול אלטרנטיבי, טיפול מציל חיים), מקום הטיפול (טיפול בית, בית חולים, הוספיס), הבנת המעמד החוקי של חוק החולה הנוטה למות. צוואה בחיים.
רמה ב':ליווי נפשי של החולה הנוטה למות , וכן על פי הצורך, בני משפחתו של החולה הנוטה למות – מתן כלים והדרכה להעצמה נפשית, חיפוש משותף למשמעות החיים, התמודדות משותפת עם אובדן, עבודה על סיפור חיים, חיפוש אחר רוחניות ומשמעותה, צוואה רוחנית לנותרים. עיבוד הפרידות, האבל והשכול.
רמית הרפז ליווי חולים במחלות מאיימות חיים ליווי החולה הנוטה למות
טל' 054-7442_880
אודותי
אני אישה, אם, בת זוג, אחות ובת יתומה מאב ומאם.
M.S.c במדעי החיים ולאחר 25 שנות עבודה וקריירה בתחום תעשיית התרופות בארץ, שם צברתי ידע רחב מאד על מחלות, תרופות וטיפולים, רופאים ומערכת הבריאות, החלטתי על שינוי בחיים ופתחתי בפרק ב'.
למדתי במשך חמש שנים פסיכותרפיה גופנית. כיום אני מטפלת טיפול פרטני מזה ארבע שנים בפסיכותרפיה גופנית.
פרק ב' בחיי לא התרחש באקראי (ראה סיפור המחלה שלי) ואחרי שנים ארוכות של אמונה "עיוורת" בכוחו של מדע הרפואה לרפא אותנו, הבנתי שאני רואה רק חלקית ובצמצום את נושא הבריאות והחולי. אז התחלתי בחיפוש אחרי הקשר בין גוף ונפש.
החיפוש הפך אותי למטפלת. והניסיון הטיפולי עוד חיזק את ידי להכיר בכך שאין הפרדה בין גוף לנפש. שמחלה היא נפשית/גופנית.
החיפוש המתמשך הביא אותי ללוות חולי סרטן וחולים במחלות מאיימות חיים. ועדיין לומדת ,כיום בת.ל.מ. במסלול דו שנתי הנקרא "להיפרד בשלום" ומכשיר מלווים לחולה הנוטה למות ולחולה במחלה מאיימת חיים.
בחיי, כמו כולנו, חוויתי אובדן. אמי נפטרה לפני שנים רבות מסרטן קיבה, בגיל צעיר. היא מתה בביתה, במיטתה, מוקפת במשפחתה. הפרידה ממנה עוד ליוותה אותי שנים רבות.
נפרדתי גם מאבי אשר מת בגיל 86 ב"שיבה טובה" אחרי נפילה ואשפוז. הוא מת בבית החולים הסיעודי לפנות בוקר לבדו.
סיפור המחלה האישי שלי
בוקר אחד בגיל 41 התעוררתי לעולם מסתחרר. קירות החדר חגו כאילו ישבתי בסחרחרת בלונפארק. עדיין שוכבת עצמתי שוב את עיני בבהלה. ללא תזוזה פקחתי אותן שוב. החדר המשיך להסתובב באותה מהירות מטורפת. אחזתי בידי בקצות המיטה אבל לא הצלחתי לקום. נשטפתי זעה קרה. שוב אותה סחרחורת איומה שהכרתי. שוב אותו חוסר אונים.
התקפים שהחלו בגיל 28 בזמן הריוני הראשון, היו חוזרים מדי פעם בתדירות של פעם בשלוש ארבע שנים. הרופאים לא ידעו מהי הסיבה ופרופ' מומחה אמר לי בשעתו: "תלמדי לחיות עם זה".
בדרך כלל הסחרחורת האקוטית הייתה נמשכת כמספר שעות ועד יום יומיים. לאחר מכן הייתי מסתובבת עם תחושת חוסר יציבות עוד כמה שבועות. ההתקף הנוכחי הגיע הפעם לאחר תקופה לא קלה בחיי. התגרשתי, עברתי להתגורר עם ילדי בבית אחר והחלפתי מקום עבודה.
נחמתי את עצמי שאני מכירה את ההתקף, שהוא יעבור כמו שהיה תמיד. שאצא מזה. ואכן הסחרחורת האקוטית התחלפה בתחושת חוסר יציבות מתמדת אלא שהפעם העניין לא חלף.
חוסר היציבות הלך וגבר וכל פסיעה שעשיתי נעשתה קשה יותר ויותר. בתוך כך פניתי למספר רופאים ומומחים לבדיקות. הם טלטלו את ראשי, בחנו את עיני, שאלו שאלות. רשמו תרופות. כל אלו לא עזרו. המצב החמיר ואושפזתי לבדיקות במחלקת אף אוזן גרון בבית חולים גדול במרכז הארץ. שם עברתי שוב בדיקות נוספות שגרמו בעיקר להחמרה נוספת. התחלתי פוסעת עקום עם נטייה להדבק לקיר שלידי. הכול נבדק, כולל חשד לגידול במוח שלא היה. לרופאים במחלקה לא הייתה תשובה.
פתאום, לאחר שסיפרתי לרופאים על ניתוח אוזן שעברתי שנה קודם לכן, ניתוח שבוצע ע"י מנתח שבא מארצות הברית ,נמצאה התשובה. הניתוח לא היה תקין יש דלף לאוזן הפנימית וזו הסיבה לפגיעה בשיווי המשקל. לשאלתי איך הרופעים יודעים כי הרי אינם יכולים לראות מה קורה בתוך האוזן הפנימית, השיב לי בכיר הרופאים, שגם כאשר יפתחו את האוזן ויסכלו במיקרוסקופ מה קורה שם, גם אז לא יראו, מפני שזה נזק זערורי שלא ניתן לראות.
אז מה הפיתרון שאלתי. והתשובה הייתה שהם יפתחו את האוזן וישימו טלאי במקום שהם מאמינים שיש דליפה. שאלתי גם מה הנזק שיכול להגרם מניתוח האוזן, נעניתי שלא נורא, יש איזה 2% סיכון לחירשות. והאם זה יפתור את בעיית שיווי המשקל שלי שאלתי. נקווה אמרו.
צלצלתי למנתח שלי בארצות הברית והוא אמר שלא שמע שטות כזו מימיו ושבשום פנים ואופן לא אסכים לניתוח, הפצרתי בו שידבר עם ראש המחלקה. הוא אכן דיבר אלא שלא שכנע אותו. הלז התעקש על הניתוח.
בעודי נתונה בתוך המתח, החרדה, הרגשה כבדה של חולי, חסרת יכולות, הליכה לא יציבה, מצאתי את עצמי לכודה בתוך ויכוח רפואי. אמנם משפחתי הייתה לצידי אך יכלה לתרום מעט מאד בתחום ההחלטות. התחלתי לשאול את עצמי איך להמשיך מכאן? איך להבריא את עצמי?
דווקא מתוך ההיכרות המעמיקה עם רופאים ועם המערכת הרפואית, לא בטחתי בהם. ידעתי שהם אינם יודעים באמת מה קורה. הבנתי שההחלטות הם בידי.
הצלחתי להביא חוות דעת נוספת של רופא בכיר מבית חולים אחר שאמר לי במילים פשוטות: לא משנה מה גרם למצבך בואי ניתן לך ולשיווי המשקל שלך שיקום.
באותו יום עזבתי את בית החולים בניגוד לדעת הרופאים, חתמתי על מסמך שאני מסיימת את האשפוז על אחריותי האישית. חזרתי הביתה. ילדי היו מבוהלים ואני זוכרת שהם שאלו אותי אם אני חולה במחלה שמתים ממנה. אמרתי להם שאיני יודעת, כנראה שלא ואני מאמינה שאשתקם.
במשך החודשיים הבאים עשיתי רק דברים שחשבתי שישקמו אותי ויבריאו אותי. הלכתי לפיזיותרפיה שיקומית לשיווי משקל, קיבלתי טיפול רפלקסולוגי אינטנסיבי, ובליווי מטפלת הלכתי כל יום לים. בים בעיקר בהיתי באופק אך גם עסקתי בתרגילים שקיבלתי בפיזיותרפיה. אחד התרגילים האהובים עלי היה משחק בכדור ים. מסירות ,זריקות ותפיסות. וכך לאט לאט, חזרה היציבות, חזר הביטחון שלי בהליכה. חזרתי לנהוג, חזרתי לעבודה.
עוד זמן רב המשכתי את התרגילים שקיבלתי בפיזיותרפיה. יצאתי מזה. הבראתי בכוחות עצמי. ומאז ועד היום, שנים רבות אחרי, לא חזרו ההתקפים, ושיווי המשקל שלי טוב. עדיין לפעמיים באה חרדה ש.. אך מאז גם למדתי רבות אודות חרדות.
הניסיון האישי שלי פתח את המסע שהתחלתי בו לאיזון עצמי, להכרה בשלמות הגופנפש, פתח בפני ערוצים נוספים שיש בהם יכולת ריפוי.בו בזמן, חידד בי את ההיכרות והידיעה אודות הלחץ,העומס והחרדה המוטלת על החולה ומשפחתו שעה שהם מתמודדים מול המערכת הרפואית. עומס האינפורמציה הלא מובנת. דחיפות ההחלטות הקשות. הפחד והחרדה המתלווים לתהליך הבדיקות, חוסר הידיעה וגם חוסר הידע וחוסר הכלים להחליט החלטות.
הכשרה מסלול להיפרד בשלום- הכשרת מלווים לחולים במחלות מאיימות חיים ולבני משפחותיהם
